אמא

היא הקרקע, היא הבסיס, היא האדמה שייצור עולם דורך עליה.

אמא, היא היסוד, היא השפה, היא ההתהוות, היא הדרך, היא שורש הנשמה.

"תכתבי, תכתבי" אמרתי לה,

היא הגיעה אלי בוכה, לא מבינה מדוע בנה כל כך כועס עליה, הוא כבר לא מדבר איתה שנה.

"שנה זה הרבה", אמרתי לה.

"שנה זה הרבה" היא ענתה, "כי אלו החגים והשבתות וימי ההולדת וכל יום אחד כזה, כל שעה אחת כזאת זה הרבה בשבילי".

והיא ממשיכה:"אני רואה אנשים, רואה משפחות, רואה אמא מבוגרת שילדיה הבוגרים נושאים על כפיים ומכבדים אותה ואני מתפתלת מכאב"

היא גם בורחת מהכאב, בוחרת מהבית בחגים ובשבתות. אבל זה תופס אותה בנופשים, במלונות, בבריכות, בחדר האוכל, כשהיא רואה משפחות, משפחות מלוכדות, פעם גם שלה הייתה כזאת מלוכדת.

"איך זה יכול להיות"? היא שואלת.

היא לא מבינה למה, וזה מה שהכי בוער בה. חוסר ההבנה הזה: "למה הוא לא מדבר איתי?" היא שואלת ואין מענה.

מעבר לזה שהיא נתנה בו חיים ונשאה אותו ברחמה במשך תשעה חודשים וילדה והניקה, את זה היא לא מחשיבה כנתינה, כי זאת המהות של האמהות, היא רצתה ועשתה זאת באהבה.

אבל במיוחד במשך השנתיים- שלוש האחרונות, היא עזבה את חייה בכדי לעזור לו. הניחה את כל עולמה בצד.

זאת הייתה מטרתה, "לעזור לו".

רק ראתה את העזרה לזמני המצוקה שהיה בהם.

כך היא ראתה את הדברים.

כי זהו הלב וזוהי הנפש של אמא, לרצות שלילדים יהיה טוב בכל מחיר. מחיר ביטול עצמי.

תכתבי את זה, אמרתי לה.

והיא המשיכה לומר לי:

"את מבינה", היא ממשיכה לספר "אני כבר בעצמי עברתי ממטפל למטפלת, ואף אחד לא באמת מבין את כאבי.

אף אחד לא מבין כמה זה כואב לאמא מליבה של אמא, ואיך בכלל אפשר לעשות דבר כזה לאמא".

הוא לא אומר לה למה הוא כועס.

"זה נכון שהייתי האדמה שהוא דורך עליה, הקרקע היציבה מתחת לרגליו, הבסיס, והוא היה נעזר בי, שואל ומתייעץ. זה לא היה לי קל לספוג את הכאב שלו אבל מעולם לא סירבתי לעזור לו, מתייצבת בכל מקום ובכל שעה, לאסוף אותו, להיות איתו, להתקשר בשבילו, לכתוב מכתבים במקומות שהוא לא הצליח לבד."

"ואז יום אחד" היא ממשיכה לספר: "הוא החליט שהוא רוצה להתנתק. טוב זה לא היה יום אחד, זאת הייתה סדרה שלמה של כעסים וזעם שלא הבנתי גם אז למה הוא כועס, לכאורה הכל הסתדר כבר,

אז למה עכשיו?

"הוא הפך אדם אחר, הוא מקלל, הוא צועק, הוא עבר דירה מבלי לומר לי היכן הוא גר, הייתי מסתובבת ברחובות עם הרכב לחפש אותו, אולי לראות אותו, לפחות לדעת מה קורה לו, ובאיזה מצב הוא, אבל אף פעם לא מצאתי אותו". היא בכתה.

"כתבתי לו מכתבים, מיילים, ביקשתי סליחה בכל דרך אפשרית, אם זאת סליחה קצרה או סליחה ארוכה ומפורטת, ולפעמים סליחה כועסת ועם הסבר ולפעמים גם רק משפט אחד: סליחה, כי הוא ביקש שאתנצל. אז התנצלתי ואפילו לא הבנתי על מה."

שום דבר לא היה טוב בשבילו. אבל אני באמת לא יודעת ולא מבינה מה עשיתי". אמרה.

"עדיין הוא לא סולח. ועדיין אני לא מבינה מה הסיבה."

"הדבר היחיד שמנחם אותי ואני יודעת בוודאות- גם לו זה כואב, אני יודעת את זה, הרי אני זאת שילדה אותו. ויכול להיות שזוגתו ומשפחתה מנסה להרחיק."

"מה המטפלים הקודמים ייעצו לך לעשות?" שאלתי

"אחת אמרה- כתבי לו שורה קצרה פעם בחודש, זהו, לא יותר מזה".

"ועשית את זה ?" שאלתי.

"עשיתי"- ענתה.

"יש לך מושג מה זה להתפתל במיטה, שבתות וחגים ולבכות מגעגועים ולחכות חודש ואז לכתוב לו באיזה חג, בדיוק ביום הולדתו העברי כשאת בוכה ודומעת "הירח המלא מזכיר לי את יום הולדתך, אני נורא מתגעגעת?"

"כן עשיתי, אבל לא הייתי שלמה עם זה, כאמא, רציתי להלחם עליו יום יום, לדעת שעשיתי הכל לא יכולתי לחכות לכתוב לו פעם בחודש".

"חזרתי לאותה מטפלת" ממשיכה האמא לספר ושאלתי אותה: "תגידי, את בכלל מבינה על מה את מדברת? את, כאמא נתקלת בילד שלא מדבר איתך? ואת אפילו לא יודעת למה?"

ובכלל אף סיבה זו לא תירוץ לא לדבר עם אמא, לא לשאול מה שלומה.

"מה עשיתי לו?" היא השפילה את מבטה כנועה וחלשה, שאלה את עצמה בקול סדוק.

ו-"עוד בכלל אחד… " היא המשיכה, "הוא לא האקס שלי והוא לא מחזר שלי, אני לא יכולה לכתוב לו על הירח הרומנטי העגול, השלם פעם בחודש, הוא הבן שלי, איבר נפשי, חלק רגשי מהגוף, החץ בליבי."

"איך אני יכולה לכתוב לו פעם בחודש על הירח? אפילו כעסתי קצת על אותה מטפלת" היא הוסיפה.

אז עברתי למטפלת אחרת :"שחררי אותו", היא אמרה לי, "כבדי את רצונו", ומה רצונו שאלתי את עצמי? לא לראות את אמא שלו יותר? "כבדי אותו" היא אמרה.

"שוב אותה מטפלת אחרת לא דיברה מבטנה של אמא, היא דיברה כמטפלת, כאדם זר, ואני מבטני אומרת לך שאני לא יכולה להניח לו מבלי להבין למה הוא כועס. זה רצונו באמת?

"היכן הילד שלי המתוק, ומה מונע ממנו להיות בקשר עם אמא שלו? איזה תרוץ איזו סיבה יש בעולם לומר "לא" לקשר עם אמא?"

היא לא מבינה.

"ומה הבטן שלך אומרת?" שאלתי, "מה אומר המקום ממנו הוא יצא? הרחם? הקרביים?"

"להתקשר אליו"… "לנסות ולא להרפות" היא ענתה.

"אז תעשי את זה"

עניתי "וגם תכתבי".

אז היא ניסתה שוב ושוב, ושוב ושוב, וקיבלה את הסירוב לפנים, שוב הוא לא רוצה לענות, שוב מקלל, שוב כועס, שוב זועם.

שוב נשבר לה הלב.

עד שלא יכלה לעמוד בכאב הזה וחשה בליבה כאב פיזי.

אז היא הרפתה.

ותוך כדי אני שואלת את עצמי באיזה אופן אני מטפלת בה? מה באמת יכול לעזור לאמא שנלחמת על בנה והוא לא רוצה לדבר איתה והיא אפילו לא מבינה למה. הרי השמנים יחזירו לה את השמחה, אבל שמחה זמנית, לא שמחה שלמה, אם לא נטפל בעצם הבעיה ובשורשה, ואיפה השורש? ומה עצם הבעיה ולהיכן ללכת, את זה צריך לשאול מבטנה. מתוך רחמה שמרגיש ויודע היכן טמונה הבעיה.

והיא הרי לא מוכנה להשלים עם המציאות הזאת, אי אפשר להשלים עם המציאות הזאת. הרי כל הדלתות סגורות וכל מה שהיא מבקשת זה את קרבת בנה, איך אני מטפלת בה ואני כל כך מרגישה את הכאב שלה, מרגישה אותה בסרעפת, בבטן, מבפנים.

"תעשי מה שהבטן שלך אומרת לך", אמרתי לה, "מה היא באמת אומרת לך?"

זאת בטן של אמא, בטן אוהבת, בטן מרגישה, בטן של אותה הרחם ממנה הוא יצא.

"הוא מושפע", היא ענתה לי, "הוא מושפע מהעולם, הוא מושפע מזוגתו, הוא מושפע מאמא של זוגתו שלא ראתה בעין יפה את זה שהוא עזר לי כשהייתי חולה ולא יכולתי להתפרנס, הוא מושפע מהאנשים שעכשיו הוא חבר אליהם, אותם האנשים שנלחמתי בהם עבורו, הוא לקח את הצד שלהם, ועכשיו הוא איתם, אז זה כואב לי כפול" היא אמרה, ולאט לאט מתחילים להתברר העניינים כמה הכאב פוצע אותה, "את מבינה?" היא ממשיכה "אותם האנשים שנלחמתי בהם שנים עבורו בגלל היחס המשפיל שלהם אליו, עכשיו הוא הפך לחברם, והם הסיטו אותו נגדי.

וזה לא נכון, לא נכון כל מה שהם אומרים לו וכל מה שהוא חושב.

"לא ענית לי" הקשתי עליה, "פעולה, מה את רוצה לעשות?"

"לקחת פטיש, ולרוצץ להם את הגולגלות" היא ענתה מבלי להניד עפעף, הבנתי את כאבה, הבנתי מהיכן נובעת האמרה.

"זאת גם אופציה", עניתי לה, אבל בואי ננסה עוד דברים אחרים לפני כן,

מה את יכולה לעשות לפני כן? מה רצית לעשות לפני כן, מה הבטן שלך ביקשה?

"לדבר עם מוקד הבעיה" היא ענתה, "ככה יש לי תחושה, באינטואיציה, שאמא של זוגתו וזוגתו משגעות אותו, הן לא יכלו לראות שהוא עוזר לי בשעת מצוקה, בקטנה, ממש בקטנה, עזבי שאת כל החיים נתתי לו, הן מחשיבות עזרה קטנה ומינימלית, ובכלל מי הן שהן מתערבות ביחסי אמא/ בן? מה הן יודעת על כל השנים שעברנו יחד, על כל הקשיים, על הכאב, על הבכי, על הקושי. באיזו זכות יש לאישה להכנס לחייו של בני ולהשפיע עליו בצורה כזאת? אני רוצה ללכת ל"מוקד הבעיה" ולדבר איתה, להסביר לה את הצד שלי מבלי לדעת בכלל בוודאות שהיא זאת המנווטת, כך הבטן שלי אומרת". הנהנתי בראשי לשתיקה.

"אבל רק שאלה" הפסקתי את דבריה, איך הגעת לאמא של זוגתו? מה גרם לך להרגיש שהיא זאת המניעה את הכעס שלו?

"הוא כתב לי תשובה באחד המכתבים שלו, עם פסיקים ונקודות במקומות הנכונים, מכתב מסודר, אבל המכתב הזה לא היה סגנון הדיבור שלו. הוא אינטילגנט, מוכשר וחכם, אבל אין לו סבלנות לפסיקים ולנקודות, מישהו או מישהי אחרת כתבה בשבילו את המכתב, או במקומו…

באחד ממשפטי הפתיחה שכביכול הפנה אותם אלי במכתב היה כתוב: "את אישה שחורה". הוא מעולם לא התבטא אלי במילים אלו, הוא לא מכיר מילים כאלה, הוא לא מתנהג כמו הבן שלי, וזאת הסיבה שאני רוצה לפגוש את אמא של זוגתו, כי באותו היום שהוא התפרע וצעק וזרק דברים בדירתי, זה היה יום הולדתי, הוא בדיוק חזר מאמא של זוגתו ועשה לי בלאגן בבית, יש לי תחושה שיש לה יד בעניין" ענתה לי.

"אני רוצה להפגש איתה", אמרה לי.

"אז תעשי את זה, אמרתי לה. תעשי את זה ותכתבי הכל, את הכעסים, את הבכי, את השאלות שלך את העוצמה שבכאב תעבירי לדף, הדף סופג הכל, והוא משחרר, ואת תגיעי לתובנות תוך כדי".

היא קבעה איתה פגישה, זה לא היה קל, היא מספרת, המנטליות שונה, היא נולדה בארץ זרה, לפני הפגישה היה שם די משחק של "קשה להשגה" או "אני חוששת לעמוד מול עינייך ולתת לך את התשובות במקום, מבלי להתייעץ לפני כן ולחשוב ו-לסדר את התשובה. זאת לא הודעת טקסט שאת יכולה לקחת לך זמן ולחשוב על תשובה מניפולטיבית ואלגנטית שלא אומרת דבר ואומרת הרבה. כך שיראה לך טוב".

היא פגשה אותה, נפגשה עם עינייה.

היא סיפרה לה בנועם על חייה, על האהבה למשפחתה ועל מסירות הנפש בשנים האחרונות לטיפול במשפחתה, על המלחמה שלה באנשים שניסו לפגוע בבנה, לגנוב, לקחת לו ממון, על האומץ שנטעה בו, על העוצמה שבו ועל כך שהיה לאורך כל הדרך עצמאי אבל נזקק גם לעצתה. על הכסף שדאגה לשלם במקומו, כדי שלא יכאב לו, על עורכי הדין שהשיגה בזמן שהוא ישן, על השיחות עם כל מיני אנשים שאיימו, היא הרגיעה אותם, או צעקה עליהם, ואת זה הוא לא ידע. על כל הזאבים שרצו לגנוב את ממונו והוא בעצם ילד. בלילות היא כתבה מכתבים ונלחמה גם בעורכי דין, אבל את זה הוא לא ידע.

גם האמא של זוגתו סיפרה על עצמה, איך התנתקה מאחיה בגלל שביקש עזרה כספית וגרמה לאמא שלה לבכות שנים, היא התנתקה מאחיה בגלל כסף שהלוותה לו…. והמטופלת מתחילה לקשור קשרים ולהבין דבר מתוך דבר. והאמא של זוגתו מספרת גם שהיא מרגישה עוד בטלפון עם איזה סוג של אישה היא מדברת, ככה היא לא מקבלת מטופלות…. עוסקת גם בתחום הטיפול.

ואז…. צץ לו משפט מצידה של אם זוגתו שהסגיר אותה לגמרי וסגר מעגל, היא סיפרה שיש לה "אינטואיציות", ותחושות, ויש לה מטופלות שהיא לא מוכנה לקבל אותן…. ולמה? שאלתי אותה.

"כי היא אישה שחורה", היא ענתה.

עכשיו היא הבינה הכל.

מהו אופן הטיפול?

בפוסט הזה היא כבר טופלה.

בעיבוד, בכתיבה, בשמנים האתריים גם אם הם עוזרים זמנית. הם מכבים שריפות, הם מרגיעים ונותנים קצת דלק לחיים ואפשרות לפעול מתוך תובנות עמוקות.

אבל איך אנחנו ממשיכים מפה?

אנחנו בתחילת הדרך,

איפה זה נוגע בי כמטפלת, יחסי מטפל מטופל ופיתרון:

קיימת אמונה כזאת לא כתובה בין מטופלים ומטפלים של בעיה הקיימת בשני הצדדים, המטפל מרגיש את המטופל בבטן מטעמים אישיים והמטופל ידע בדרך לא דרך להגיע לאותו המטפל.

קיימת אמונה נוספת ביחסי מטפל מטופל- עד שהמטפל לא מטפל בנקודה הצורמת מצידו של המטופל- הבעיה לא מגיעה לפתרונה משני הצדדים. פה הגענו למסקנה שהפיתרון הוא הטענה ראשית, להתחבר למקור האהבה שנחתכה עם השנים, התיסכול, הכאב והגוף מרגיש כרגע דברים אחרים כמו כאב ושנאה.

הרי הקשר התמוסס, קשרי משפחה, כעסים, קרוב לוודאי גם קשרים חברתיים התמוססו, כי הנפש היא אחת, הנפש לא יכולה להכיל גם אהבה וגם שנאה באותו הגוף, אם היא אוהבת היא אוהבת את כולם, אם היא שונאת וכואבת היא שונאת וכואבת את כולם, האנרגיה בכלי אחד, אחת היא.

אי אפשר לתת בצד אחד אהבה ובצד השני שנאה. אי אפשר לבקש אהבה כשכואבים. רצוי לא לכאוב ולשנוא בכלי הפנימי/ בדיבור הפנימי ולא לומר: אני שונאת, אני כואבת, אני רוצה לנקום ומצד שני לבקש יחסי אהבה כי האנרגיות נדבקות לאנרגיות זהות.

והמקום לשינוי הוא המקום העצמי, קודם כל, כי אי אפשר לתקן אחרים, אלא התיקון צריך להיות אישי, שלי ופנימי, וכך לאחר שרואים אצל המטפל את השינוי, החברה סביבו משתנה ומקבלת אותו אחרת- אנרגיות- אמרנו. יש לציין ששינוי לא מגיע ביום אחד, אלא צריך לתת זמן, לפחות 40 יום לשינוי.

למה 40 יום? זוהי מידת זמן, וזה כבר לפוסט אחר, פרק שלם בספרי: "איך החיים שלך?"

ולכן הטיפול באותה האמא- להתחבר להטענה ראשית, למקור האהבה, לכוח עליון או ליקום או למה שתקראו לזה. להטעין את עצמה מחדש ממקור האהבה שיהיה לה לתת לכולם ולשדר על "גל האהבה".

אפשרי לעשות זאת במספר דרכים,

דרכים נפלאות וקוסמיות של לשמנים האתריים המחברים בין המודע לתת מודע. בין הרגש והגוף, בין הקטורת העולה והרוח, לבין מרפא הלב הכואב.

חני רמז

ארומתרפיסטית ורוקחות טבעית… ועוד.