המזוקן, האיטלקי והים

"אמא הוא כל הזמן מסתכל עלייך"

אמרה לי ביתי בעודנו יושבות בתוך הג'קוזי המבעבע, כשהוא יושב בג'קוזי הסמוך עם בנו הבוגר.

ערב חג הפסח, ים המלח, שרב בחוץ. העדפנו את המלון על פני השרב הכבד והברחשים המינרלים הבטח רותחים בחוץ מרמת החום הקודח, אז רוב האירוח במלון שהינו בג'קוזי.
"מי? המזוקן?" שאלתי אותה מבלי להסתכל עליו אפילו, תוך כדי שאנחנו מתלחששות, "כן", היא ענתה, "הוא כל הזמן מתסתכל עלייך".
את זה ראיתי לפניה אבל לא שיתפתי אותה.
האמת היא שהיא ראתה אותו ושמה ליבה למבטו רק ביום השלישי, האחרון.
אבל אני, כבר ביום הראשון כשאנחנו עומדות ב-"צ'ק אין" בקבלה ראיתי אותו, ממש ברגע שנכנס. הוא נכנס כמו אל יווני, אולי איטלקי. בן 45-50 אבל אל יווני כזה בולט, כזה אצילי. כזה תמיר. שיער שחור מעט ארוך ובפיאותיו מעט שיער שיבה, גבוה ומזוקן. דגמ"ח פשוט וטי-שירט מכובדת הוא עטה לגופו. משהו בזקן הצרפתי ובשיער המעט ארוך והפרוע השווה לו מראה ארופאי, פשוט, ויחד עם זאת יוקרתי וגם מאד אומנותי. הרמתי את עיניי לשניה אחת, שלא ירגיש את המבט, וכבר באותו הרגע ידעתי שהוא מוצא חן בעיני.
מוזר, חשבתי לעצמי, אני כבר לא שם. כל כך עסוקה בעולם העשיר שלי. כל כך התמקדתי בספר, בלימודים, במבחנים, במטופלים, בבניה חדשה. כל כך עזבתי את האהבות, את האכזבות, את הכאב, את הגעגוע והמכתבים הרומנטיים, ואולי משהו בגיל הכל כך שלם ולא זקוק לכלום, לכאורה, כבר עשה את שלו. חשבתי שזהו, נגמר לי החשק, הרצון, והצורך.
ושוב הצטלבו המבטים, בחדר האוכל, בהייה, משני הצדדים. השיער השחור, הזקן הצרפתי, המבט החזק עשה את שלו. הוא ריגש אותי עד אימה. היה במבט שלו משהו קשוב, משהו חכם, משהו מסקרן.
המבטים חזרו על עצמם בחדר האוכל, כשהוא יושב עם כל משפחתו המורחבת ובנו הגדול. אישה לא הייתה שם בכל הסיפור הזה, ובכל זאת חיפשתיה. לא מצאתי.
המבטים הרטיטו את ליבי, ריגשו אותי. רציתי לפנות אליו אבל לא יכולתי, דיברתי עם כולם,

אבל לא איתו.

מעולם לא הייתה לי בעיה לפנות לאנשים ולהתחיל בשיחה ובסמול טוק. אני יכולה לפנות לעכבר ולדבר איתו, לשומר, למאבטח, לפקיד הקבלה ולאנשים אחרים בג'קוזי, אבל היה לי קשה לדבר איתו מעוצמת החוויה.
מוזר, דווקא עכשיו? שאלתי את עצמי. דווקא עכשיו שלא איכפת לי מכלום ולקחתי את כמות הבגדים והשמלות המדוייקות לי? נכון שכולן חדשות וחושפות מעט חזה ולכל יום הייתה לי שימלה אחרת, אחת פרחונית, אחת פסיכודאלית, אחת שחורה לערב. אבל הן היו בשבילי. לא הייתה לי שום כוונה להרשים מישהו אחר, באמת שלא. דווקא עכשיו שלא איכפת לי מכלום? שאני לא מחפשת, לא מתאווה,
דווקא עכשיו?
דווקא עכשיו אני רואה אותו מתחת לחלוני, כשאני יורדת ללובי כשאני יושבת במרפסת, בכל מקום אני רואה אותו. הוא בולט, הוא מגיע, הוא מרגש רק במבט.
והוא ממשיך להסתכל ומתמקד במבטו. לא זה לא הציק לי, משום מה ובפעם הראשונה שהמבט הזה הפעיל לי את כל החושים בגוף, הוציא אותי מהתרדמת החנונית שסיגלתי לעצמי. מה פיתאום אני כותבת חידות היגיון עכשיו? נו באמת, אני עדיין לא בת 80.
אז למה דווקא עכשיו?
ובהמשך היום האחרון כבר הייתי עייפה ועסוקה בדברים אחרים, אני לא יודעת אפילו מה שמו ומה שם משפחתו. אני לא יודעת היכן הוא גר ומה היה סיפור חייו. לא יצא לנו להפגש יותר ביום האחרון, ואני יודעת שהתפספסנו.

התפספסנו כי את התחושות האלה אף אחד לא הצליח להחזיר לי ב-5 השנים האחרונות, במבט אחד.
התפספסנו כי לא חיפשתי אף אחד. התפספסנו כי אולי היה יכול להרקם פה משהו, אבל ממקום אמיתי, שלם ומכובד. כי אולי יכולתי להחזיר את החושים שהשהתי אותם מעט, כי כך היה לי נוח. אבל אני פתאום הולכת זקופה ומרימה את צווארי ועוד …
התפספסנו כי אין לי קצה חוט מי הוא ומה הוא ואני לא יודעת אפילו איך קולו נשמע, אני רק יכולה לבנות לו סיפור שבהחלט מצא חן בעיניי,
הסיפור שהמצאתי:
יש לו שם חזק וגברי אני בטוחה, כי הוא נראה אחד כזה. הוא קשוב כי ראיתי איך הוא מדבר עם בני משפחתו. הוא פשוט עם ראש גדול. הוא אמן ואולי יש לו ג'יפ, כי הוא נראה אחד שאוהב את הטבע. שנים אני רוצה לראות את השילוב הזה, פשטות עם "ראש גדול". אחד שיכול לאתגר במבט, רק עם שכלו.
הוא אוהב את הכפר ופחות את העיר וזה כל- כך התאים לשמלה הפרחונית שלבשתי באותו היום עם השיער הזהוב. לרעות פרות באחו, כשהוא יעשן את המקטרת שלו עם ריח הטבק המשכר ואני אכתוב לי בבית העץ עוד ספרים. כן, בוצ'ילי, הוא קצת דומה לאנדראה בוצ'ילי בצעירותו, עכשיו זה עולה לי.
ואולי הוא אחד מהמפונים שנשאר לבד לאחר הרבה צער וכאב?
"אמא הוא הסתכל עלייך בגלל החזה שלך" עצרה אותי הבת שלי עם המחשבות, אבל זה כבר לא משנה לי, אני כמה ימים הולכת יותר זקופה בזכות אותו המבט, יותר נשית ויותר.. הרבה יותר.
צילמתי אותו כשהוא היה מתחת למרפסת שלי, דיבר עם מישהו, הייתה חסרה לו רק גיטרה לשיר לי סרנדה, לא אפרסם את התמונה, כי אני לא יודעת באיזה מצב משפחתי הוא.
אבל אם הוא פנוי ואתם מכירים אחד ששהה בערב חג הפסח במלון לאונרדו פלאזה ים המלח, העונה לתאור הזה, המזוקן הצרפתי, גבוה, אל יווני כזה ואולי איטלקי, לא בן 20, עם בנו בן 18-20 בערך, שדומה לו.
תגידו לו שיש אחת שהוא החזיר בה את הרגשות שהיא כל כך רצתה להסתיר ולשכוח.

כל הזכויות שמורות לחני רמז©