קצת על הספר: "איך החיים שלך?"

מחברת: חני רמז,

פגישות עם מו"לים

ד"ר גשמון,

המוציא לאור הראשי, המנכ"ל, העורך, המעמד, ההוגה והמההגה, העוזר הראשי, הקורא, המגיב, וגם המחליט הסופי, היו שם.

זה לא מסתכם בכמה אנשים, זה מסתכם בו בלבד.

הוא התלהב בשיחה טלפונית מנושא הספר, טען שהוא מאוד מעניין. התעניין בכותרת, כותרת משנה, למי הוא מיועד. אלו מחקרים הבאתי על עיניים, מבט, הדילמה ביהדות, הפשטת המושגים של "סליחה", "שיחרור", העצמה, קשר עין בין רופא, מטפל למטופל, אופי ההבראה, ובכלל מידע מקיף על פיברומיאלגיה והבראה.

התובנות מקוריות והן שלי.

מראש אמרתי לו שזה ספר קצת שונה וקצת אחר. הוא נועד לאנשים אינטילגנטים, שלא צריכים שיסבירו להם כל דבר ויאכילו אותם בכפית עם תרגום בצד הספר. הספר מכיל יצירה ויצרתיות ויצריות, מבט של תשוקה, מבט של הבראה, מבט מקיף וביקורתי על האנשים שהפכו את היהדות והיופי שבה למונופל שלהם.

שלחתי אליו את טיוטת הספר וקבענו פגישה. הייתי בטוחה שהוא יגיע מוכן לפגישה והייתי פתוחה לשמוע את דעתו.

הוא פתח את הדלת, ניכר עליו שהוא איש טוב, כנה ואמיתי, אבל כל-כך, כל-כך מקובע.

הוא התיישב במקומו על שולחן חדרו ומסביבו ספרי מדע לרוב, 40 מכל סוג של ספר.

"הספר שלך קשה לעיכול", טען, לא ממש הבנתי מה הייתה כוונתו. הוא קשה מידי? עצוב מידי?

לא מובן מידי?

הרי אני ברורה ונהירה ובהירה, אנשים מבינים אותי ומחמיאים לי אז מה קשה פה לעיכול?

"הפרולוג שלך"… המשיך ואמר, "מה את מתחילה עם מטאפורות? "ירח מתרוקן, ירח מתמלא והתן מיילל בשדות חרושי קמטים יללות של כאב". אמר בסוג של נימה מזלזלת.

שמעתי את המשפט הזה והבנתי הכל, אני מיד יודעת אם קראו את ההמשך, כי אם היה קורא את ההמשך הכל היה מתחבר לו, צירופי המילים והאותיות והכאב הרגשי מול כאב הפיזי, משחקי המילים, העצב הפיזי מול העצב רוחני, הכל היה מתחבר. השאלות הקיומיות, התשוקה מול הכאב, מול העיניים של הרופא.

כמעט נזפתי בו.

אז הוא המשך ואמר… "תראי, אני לא הייתי טוב בספרות, המורה תמיד נזפה בי והוציאה אותי מהכיתה, היא אמרה שאני לא מבין כלום בספרות, אני ד"ר לכימיה אני רוצה לוגיקה ומדע, ואני רוצה להסחף לתוך הספר"

רציתי לצעוק לו שהוא קצת חצוף, אבל שאלתי אותו בתקיפות והבטתי בו מבט חודר: "קראת את סוף הספר?"

"לא" הוא ענה.

"ולאיזה ספר כימיה ניסחפת בדיוק בימי חייך?" הקשתי עליו, גם אני קראתי הרבה ספרי עיון בימי חיי, אבל אף פעם לא ניסחפתי לספר מדע, וזה קצת שולל את מה שאתה אומר בעצם, אתה לא אוהב מטאפורות, והספר ברובו רגשני, אבל אתה רוצה להסחף, לאן בדיוק? הרגש הוא שסוחף, אחרת ובלעדיו האבולוציה לא הייתה מתקיימת אם היו בה רק אנשים לוגיים.

הספר מביא מחקרים לתאוריה שלי, ויש תאוריה אחת שעדיין לא חקרו אותה, ושם אני מעלה את השאלה,

האם מבט עיניים מפריש את החומר שאני טוענת לו והוא מבריא ומרפא ומשכך כאב?

"אז איך אתה בכלל מעז להביע דיעה?" כעסתי, "ואתה בכלל לא קראת את הספר, אתה מאלה שצריכים תרגום לסרט? שיסבירו להם משפטים מתוך הסרט? ואם אתה מפסיד פרק שלם מסדרה, אתה באמת חושב שתוכל להבין אותה? למה בכלל אתה מבזבז לי את הזמן?"

"פרופסורים מתעניינים בו, ורופאים לא יודעים שקיימת אפשרות כזאת, אבל אני רואה התעניינות גם מצד אנשי הרפואה, אז איך אתה שולל את הספר שעדיין בכלל לא קראת אותו?"

"ובכלל, אותי המורות לספרות תמיד אהבו ותמיד הקריאו את החיבורים שלי מול הכיתה. מעולם לא טענתי שאני כותבת טובה, מעולם לא ידעתי שאני כותבת טובה, עד שהתחילו לבקש ממני לכתוב. וקיבלתי כבר גושפנקות מאנשים גדולים על כתיבתי, אז מי אתה שתגיד לי שהספר לא מתעכל? הוא לא מתעכל לאנשים מקובעים, לא פתוחים ולא יצירתיים. אם ככה עשית את הדוקטורט שלך על סמך משפט התחלתי קטן, ןלא המשכת ודילגת, אבוי לרמת הדוקטורט בארץ"

הוא צחק, וזה נתן לי ליגיטימציה להמשיך, כי כשהחיוך מגיע במקום הלא נכון הוא יותר מרגיז ממעודד.

"ואתה יודע מה?" המשכתי לומר לו, "אם הייתי מגיעה אליך לפני כ-20 שנים, עם פרוייקט כזה גדול, כמו שהצעתי בעבר ועבדתי עליו כל כך קשה, המבריא ילדים מהשמנת יתר, הצטרפו לפרוייקט הזה רופאי ילדים שהמליצו עליו, פסיכיאטרים, פסיכולוגים, דיאטניות קליניות, ומנהלי מתנ"סים, עיריית תל אביב הייתה שותפה לו, הוא כבר פוזר בכל גני הילדים ובתי הספר בתל אביב, הוא פורסם בכל כלי התקשורת ויש לי תיעודים על הכל. במקביל, נשלחתי ליועצת עסקית אחת, ע"מ שתאשר את הפרוייקט הזה ותאמר לי אם תהיה פה אפשרות להצלחה, אותה יועצת הייתה מתוסכלת, חסרת הצלחות, מוזנחת, בבית ריק וחשוך בפאתי תל אביב, היא לא העלתה חיוך כל אותה פגישה, שיערה היה מקורזל על פניה, לא שמעתי בבית זה צחוק של ילדים ובהוויה הוא היה עצוב, "את לא תצליחי", היא אמרה לי, וכצעירה חסרת ניסיון עזבתי הכל, את כל הפרוייקט, את כל העבודה, את כל הקלסר עב הכרס עם כל ההמלצות, התיעוד, הכתבות בעיתונים, במקרה עברתי עליו אתמול ושאלתי את עצמי, איך? איך עזבתי דבר כזה? וכמה כוח היה לאותה אישה מרירה שהגיעה ללא הצלחות כלל כדי להפיל אותי ואת הפרוייקט שלי. היום אני קצת יותר חכמה, אתה ממש לא תהרוס לי את החלום, אתה מסוג האנשים שאני קוראת להם הורסי החלומות"

תוך כדי המונולוג הזה ראיתי אותו משרבט סכום של עשרות אלפי שקלים וחוזה חד צדדי הפועל לטובתו "אני הכי זול בשוק" הוא טען.

התכוון לסכום שאני אשלם לו על הוצאת הספר.

עכשיו הבנתי הכל, הורדת הציפיות כדי לעלות בעלויות.

"סליחה? הספר הוא שלי" אמרתי לו, "אני כתבתי אותו, אני זאת שהשקעתי דם, יזע ודמעות. אני שמתי את הקרביים שלי על השולחן, אז למה אני צריכה לשלם לך סכום כזה? שההכנסות הן בעצם כולן שלך?, ואם ארצה עותק מהספר שהוא שלי בעצם, אצטרך לשלם עליו? חחחח מצחיק"

זה היה אחד מסעיפי החוזה. לא ידעת אם לצחוק או לבכות, אז שאלתי אותו: "ובכלל אם לא אהבת את הספר שבכלל לא קראת, למה אתה בכלל רוצה להוציא אותו לאור?"

"כי אני צריך להתפרנס" ענה לי, הרי אמרתי שהוא כנה ואמיתי, אבל אולי לא ממש חכם.

"ואני צריכה שימותו עלי", אמרתי וקמתי משולחנו, לחצתי את ידו בחוזקה, אמרתי לו "שלום" יפה ולא להתראות.

אני נמצאת רק במקומות שמעצימים אותי, אוהבים אותי, וממש מעריכים אותי,

וזאת עצם ההוויה של הספר.

רמז ©

כל הזכויות שמורות