ברכת פסח משוחרר

והשרשראות- הדיסקיות המתכתיות כבר לא תלויות על צווארם של רוב הכואבים.

אותן הדיסקיות בם חרטו על חזם: "הלב שלי שרוי בעזה", ולאט-לאט נראה כי נשכחים מאיתנו, הראשים כתומים האלה, התינוקות החמודים. אלו ששאלנו יום יום על מצבם וחיכינו שיחזרו.

אבל הם לא חזרו,

ואנחנו כבר לא שואלים עליהם.

דאגנו למלבושם, למאכלם, ושאלנו שאלות שנשארו פתוחות, כמו: אם הם חולים מי מטפל בהם?

ואט- אט אנחנו חוזרים לשגרה, לפעמים צוחקים, לפעמים שמחים, אבל תמיד קיים החור הזה בלב, החוסר.

חלקינו לא נמצאים איתנו, נמצא שם, בתוך הרוע, בתוך הגיהנום עלי אדמות.

הם נלקחו לעזה.

"ללכת לעזה" זאת קללה קשה. מסתבר.

רציתי ללבוש את השמלה החדשה הפרחונית שלי, המתאימה לתקופת האביב, אבל אין לי טעם ללבוש אותה.

ואין טעם לדברים כשאחיותייך בוכות ואחייך שבורים. אז צריך לשמור אפילו על צניעות הצבעים השמחים במקביל.

"ושמחת בחגיך" הרי מצווה היא לשמוח בשלושת הרגלים, ופסח נחשב כאחד מהם, במדרש מסופר כי השמחה בפסח אינה מפורשת משום שאז נידונה בו התבואה, ואנחנו לא יודעים האם התבואה תצמח והיבול יתן את פריו, בחג, וגם זהו חג שבו מתו המצרים, בים וביבשה, באחד הפסוקים אומר רש"י על שירת הים ששרו בני ישראל, כעס עליהם ה' ואמר: "מעשה ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה?", ז"א, אולי המצרים לא בניו האהובים אבל אל לכם לשמוח לאידו של הנופל. במקרה הזה אפילו אויבכם. על אחת כמה וכמה אתם צריכים להצטער על עמינו.

עוד נאמר לפי דברי הרמב"ם כי מצווה לשמח את היתומים, האלמנות, העניים, ומי שאוכל ושותה ואינו מאכיל את העניים ומרי הנפש וכל השאר הרי שזוהי "שמחת כירסו" והרי שמחה זאת היא קלון להם.

איך באמת נוכל לשמוח כשמסביבינו אנשים כואבים? ואיך אפשר לשמח אנשים כל כך כואבים?

והנה החג הזה מגיע, המסמל את השחרור, את החופש, את יציאה מעבדות לחירות, גם הדברים המאתגרים, הרגשיים המציקים שסובבים אותנו. אפשר לשחרר, מתוך ניקיון פנימי, רצוי אפילו, זאת הדרך ל-"סליחה".

זה קשה, זאת עבודה יומיומית, אבל אפשר.

מכיוון שהלב לא יכול להיות בצער כל כך עמוק, כל כך הרבה זמן, הוא שואף להבריא אז הוא מנסה לשכוח, השכחה ניתנה לנו כדי שנוכל לשכוח את הצער ולהמשיך בדרכינו.

ושוב השבוע אני רואה את ירדן ביבס ואת הרוע מכה בו, ואיך אפשר לקרוא לאותם האנשים מכים- "חיות"? כי הרי חיות לא מתעללות בחברותיהן, הן משתתפות בכאבן, הן יושבות ליד החיה החולה, או הגוססת ומצטערות עליהן, לחיות יש רגשות (אפשר לקרוא את המחקרים בספרו של צבי ינאי, "מחשבות")

ושואלת, הרי קיים הרוע בעולם, כך העולם נברא. קיים גם הטוב, הטוב צריך לגבור על הרע, כי הוא גובר על הרע. הטהור יותר חזק מהטמא, והמים מכבים את האש. ובכל דבר יש בחירה ואפשר להפוך את הדברים.

רוע זאת בחירה.

אז למה הרוע הזה שם בעזה לא נגמר? ואיך יצורי אנוש יכולים להגיע לרמת רוע כזאת?

ואיך זה שאותם נאורים בעולם רואים את התמונות האלה ושותקים. או מנגד מפגינים לטובת בני בליעל אלו.

יש שאלות שאין עליהם מענה.

והחג מתקרב והפרחים פורחים בצבעים וריח היסמין עדיין לא באוויר, ואין את ריח החג, אין את ריח האקונומיקה העולה על ריח הפריחה.

ירדן ביבס מוכה וחבול ואף אחד לא יודע באמת מה עלה בגורל ילדיו, וגם אנחנו לא.

אבל זאת באמת הזדמנות לכל אחד מאיתנו לברך בחג זה מכל הלב ולהתפלל, או לבקש שישחחרו אותו ואת כולם לחירות מלאה, מעבדות פושעת לחירות מושלמת ושלימה, כך נוכל לשמוח אבל באמת. כי אמנם לא נולדנו מאותו האב ומאותה האם, אבל אחינו הם.

והנה המשפט שנוכל להפוך אותו לטובתינו,

מהנהר- מהירדן ועד הביביס- התינוקות- השבויים והשבויות, שיפסיקו לאכול מרורים, שיסבו כולם על שולחן החג עם משפחותיהם בקרוב וכמה שיותר מהר.

חני רמז,

ארומתרפיסטית ורוקחות טבעית ©