מתוך הספר: "איך החיים שלך?"
מחברת- חני רמז
זה נכון שאני מחפשת אותו, מחפשת את מבטו.
אבל יותר אני מחפשת דרך להתקשרות איתו, כמו כתובת המייל שלו למשל?
אבל הכל חסוי, אי אפשר למצוא עליו בדל מידע.
בדל.
לא היום, לא בעבר, לא תמונה, משהו? איפה הוא למד? מה ניסיון החיים, קורות חיים? הניסיון שלו ברפואה.
ואיך זה שבמבט אחד שלו הוא יכול להבריא?
אבל הפעם לשם שינוי רציתי להניח על שולחנו את טיוטת כתב היד שלי, שיראה את המחקר שעשיתי על מבט עיניים, על החומר המופרש מהן במבט ומרגיע ומרפא.
שילבתי את הידע שלי מהדת ומהיהדות ומחקרים מהרפואה הסינית.
ובכלל, שילבתי פוסטים שלי מהעבר שכתבתי, כדי שמעבר למבט של ספר עיון, תהיה אומנות ויצירתיות בהפסקות פוסטים למינהם שנכתבו פה. נדהמתי בעצמי לראות איך כמעט בכל פוסט שכתבתי בעבר משולבות להן ה"עיניים".
האם לעיניים יש כוח כל כך חזק?
השתדלתי להראות באותו היום "לא בולטת", הרי אני נאלצת לעבור דרך המזכירות, שרואות ובוחנות הכל, ולכי תדעי מה הן יעבירו לו, זה מבט של אישה.
זווית ראיה של אישה היא קצת אחרת.
קצת הרבה יותר אחרת.
הסרתי את הלק האדום מציפורניי, האיפור היה קליל, בוודאי שאסור לי היום למשוח את הליפסטיק האדום, הרי אני גם ככה בולטת בין אנשי גיל הזהב שיושבים שם.
שמלת ג'ינס פשוטה, גופיה ארוכה ולבנה מתחת שמנסה לכסות מחשוף.
מכיוון שאין לי אפשרות לשלוח אליו באופן ישיר את הטיוטה, אני צריכה ללכת לבית החולים באופן עצמאי ולהגיש לו את החומר.
שיאשר לי להשתמש בשמו ולתת לו קרדיט בספר.
"ד"ר הלפר",
יש הרבה רופאים שקוראים להם "ד"ר הלפר", אבל לא נראה לי שאחד כמוהו יש. ובכלל לא הבנתי איך שם כזה "אירופאי" משתלב על חזות מזרחית כזאת כבדה.
לא הייתי מסתכלת בו במבט ראשון, הוא נמוך קומה, שיערו השחור בעל המפרצים וזיפי זקנו משווים לו מראה של אחד שצריך בהחלט לקרוא לו "אסולין", וממש לא איכפת לי לקרוא לו "ד"ר אסולין" אם הוא לא יחזור אלי ויאשר לי להשתמש בשמו בספר.
שאסולין יקבל את הקרדיט.
במבט שני, וזה קורה מהר מאוד, הוא יפה, יפה נפש, מקשיב, מתעניין, חם ואיכפתי, רואה דברים מעבר.
אז הגעתי אליו צנועה, רק בגלל המזכירות, וטוב שכך.
"הוא בחו"ל, תגיעי בעוד יומיים", אמרה המזכירה.
והזמן קצוב,
שוב הייתי צריכה לבחור את השמלה הצנועה ביותר, להוריד איפור, להסיר את הלק האדום מהציפורניים.
תמיד הוא נחמד ומחייך כשאני מגיעה לשם, פעמיים לייתר דיוק, פעם במסדרון, כדי להוציא ממנו את כתובת המייל.
תופעה מוזרה הייתה ניקרית אז; הייתי מגיעה אליו כואבת פיזית, בעקבות פריצת דיסק, יושבת בלובי כואבת, נכנסת אליו ובבדיקה, מרגישה בריאה לחלוטין, אין כאב, אין קושי לנוע, להזיז רגליים, לשבת, לקום, יוצאת מהחדר וממשיכה לכאוב.
"שעה, שעה שאני יושבת בחוץ, עובדת על פרצוף כואב" אמרתי לו "ואני נכנסת לכאן וכאילו כלום לא כואב". אמרתי לו בבדיקה האחרונה.
"אולי זה בגלל הרופא?" דיבר איתי בגוף שלישי, הכי נוח לדבר בגוף שלישי.
"זה בהחלט בגלל הרופא", עניתי לו גם, בגוף שלישי, "אולי תתחתן איתי?" וצחקתי.
נפלט לי,
כנראה זה היה משפט אחד יותר מידי, שנפלט לי, ממש בהומור.
וכנראה הייתה פה פעם אחת יותר מידי לראות אותו במסדרון.
זה היה בלתי אפשרי,
בלתי אפשרי להתקשר ולדעת האם הוא נמצא. אין אפילו גישה טלפונית ישירה למזכירות. ובכלל, לראש הממשלה הרבה יותר פשוט להגיע, פחות "תחקור מזכירות".
ואיך אוכל לספר לו שניסיתי לכתוב מכתב תודה, אבל זה הפך לכתבה, אבל המשכתי לכתוב ולכתוב וחקרתי את נושא העיניים ויש לי כבר ספר. ואי אפשר לקצר פה. פשוט אי אפשר.
איך אוכל לומר לו שכתבתי לי ספר בעקבות השאלה ששאל אותי כשגנחתי מכאבים ושום משכך כאבים לא עזר, ולכן הגעתי באמבולנס לבית החולים.
ורק לאחר שצרחתי על כולם, על חוסר האמפתיה ששידרו לי, הוא הגיע, ובמשפט אחד, במבט אחד הבריא אותי.
אז הגעתי שוב לאחר יומיים, בתקווה שהוא חזר מחו"ל, ויאללה, צריך להתקדם עם הספר.
חיכיתי שוב בלובי המרפאה, ושוב המזכירות בוחנות כל צעד שלי, אויש, אני כל כך לא אוהבת את זה.
"מה יש לך שם במעטפה?" שאלה ש. המזכירה.
מכיוון שאני לא יודעת וגם לא ממש רוצה לשקר, אמרתי לה "חומר שהרופא צריך לקרוא"
"ואיזה חומר זה?", אוף…. ממש לא בא לי על השאלות האלה, מה אני אגיד לה? שכתבתי מכתב לרופא? זה לא נשמע טוב.
ספר על רופא? נשמע יותר גרוע. את מגיעה אליו לפגישה וחצי וכותבת ספר?
וזה בעצם לא על הרופא, זה עליי,
"בעצם זאת אמורה להיות כתבה בעיתון הארץ" עניתי בהנהון הראש כאילו מסכימה עם עצמי ועם תגובתי.
"ומה כתבת בכתבה?" שאלה שוב המזכירה.
שבדיוק עכשיו בא לי למות. רציתי לומר לה, לא בא לי על הסקרנות הנשית הזאת שעוברת מפה לאוזן,
ונפלה לי הגופייה קצת מתחת למחשוף החזה, במקרה, ממש במקרה.
היא מסתכלת בי במבט נוזף, אז העלתי את הגופיה חזרה למקומה.
ואז בא המדקר הסיני עם חיוך מאוזן לאוזן מלא עיניים מלוכסנות. הוא דווקא היה נחמד, שמע חצאי משפטים ביני לבין המזכירה, והסתקרן גם במקביל:
"מה כתבת שם?" שאל כשהסתכל במעטפה החומה האטומה שהחזקתי.
"משהו, אני ממש לא רוצה לדבר על זה" הסתכלתי בו במבט נבוך ועייף משאלות.
"את נחמדה מאוד" הוא אמר "בטח לא תכתבי דברים לא טובים", אמר כאילו ביקש ממני לכתוב עליו גם. היה ניכר כי יש סוג של קנאה בחיוכו.
אוף…ד"ר הלפרין, או בשמו השני אסולין,
אני כבר משלימה לתת לו את השם הזה ככל שעובר הזמן, בודק הרבה מאוד זמן את המטופלים שלו, חשבתי.
ואז באה המזכירה השלישית. "מה יש לך במעטפה?" שאלה. "זה משהו אישי?", שאלה שוב.
"לא יודעת, גם… אישי". אמרתי "אני רק רוצה להניח לו את החומר על השולחן וללכת". עניתי לה כבר חסרת סבלנות.
"אבל" היא ענתה לי, ה-"אבל" הזה ממש נשמע לי לא טוב, "יש לו ישיבה באחת" אמרה.
"אני רק מניחה לו את החומר על השולחן, רוצה שיהיה בידיו" אמרתי, היה לה פרצוף של…"לא יודעת אם תוכלי"
ובנתיים כולם מסתודדים בניידים שלהם, קבוצות ווצאפ אולי?
וכולם יוצאים מהכוכים ומסתכלים בי ועוברים וחוזרים,
רק ד"ר אסולין, לא יוצא.
ואז נפתחה הדלת, יצאה המטופלת,
"ד"ר הלפר…." רצתי אליו מחוייכת עם המעטפה.
"אני לא יכול לדבר איתך עכשיו" ענה לי כאילו הוא כבר יודע שאני מחכה לו בחוץ.
"יש לי ישיבה בהנהלה"
"לא באתי לדבר איתך" עניתי לו נזופה ונוזפת, "כתבתי משהו", לא יכולתי לקצר ולספר על תחקירים שעשיתי ומחקרים שקראתי על אמפתיה, קשר עין, מבט והבראה. אמרתי לו ותוך כדי מראה לו את המעטפה אבל מסתכלת בזוית העין על המזכירה שצופה מרותקת ומתעניינת בנעשה, החזרתי לה מבט כועס, הבנתי לגמרי….
"אתה תקרא את זה?"
"לא יודע, השאירי על השולחן" אמר ורץ לעבר הלא נודע.
לקחתי טוש סגול ומשומש עד אימה שהיה בנמצא בחדרו וכתבתי על המעטפה:
"לקרוא ולגרוס, עדיין לא יצא לאור, לא רוצה שחומר זה יסתובב בין המזכירות והצוות".
זאת אולי יכולה להיות לו מזכרת אחת מהספר המקורי עם שמו המלא.
זרקתי את הטוש הסגול הצידה כשהבנתי למה משתמש בזה ד"ר הלפר שעד לרגע זה לא אישר לי להשתמש בשמו.
אסולין בהחלט יקח את הקרדיט.
"הוא רק היה המוזה שלך לכתיבת הספר, את אמנית, הוא נכנס לסיפור שלך במקרה"
אמר לי ערן מהמוסך כשסיפרתו לו את קורות הטיוטה.
הרי תמיד הוא מסדר לי את הראש.
חני רמז ©
שתפו:
השאירו פרטים
מה חדש באתר
